14.04.22 מילת הקסם: "דיאלוג"

קבוצה יקרה מה שלומכם?
יום חמישי הגיע והנה הגיע לו טיפ-סופש הראשון לקבוצה שלנו.
אז קבלו את מילת הקסם של השבוע: דיאלוג.
צפו בסירטון שהכנתי לכם, ואני הכי סקרנית לשמוע מכם מה דעתכם.

מאחלת לכולנו חג שמח, חג של חופש אמיתי, כזה מבפנים, לא רק של חופשות 😉

21.04.22 הפרדוקס של השחקן

לפחות פעם ביום אני מקבלת שיחת טלפון שבה בין היתר אני שומעת מהצד השני את המשפט:

"אני לא רוצה להיות שחקן (או שחקנית), אבל הייתי רוצה לדעת להיכנס לדמות אחרת, הייתי רוצה לדעת להיות מישהו אחר, או לפחות לדעת איך לשדר שאני דמות אחרת"… וחשבתי שאולי סדנת משחק…"

אז שנדבר על זה לרגע?

נכון. שחקן יודע "להיכנס לדמויות", יש לו (או אמור להיות לו) דמיון רחב שהוא יכול "לטייל" במחוזותיו בחופשיות והנאה…
זה נכון.
אבל כדי ששחקן ידע "להיכנס לדמות",
הוא צריך, לפני הכל, להיות מחובר לעצמו, למי שהוא,
למי שרק הוא יכול להיות
ובעצם לדעת…לא לשחק

מעין פרדוקס שכזה…

בדיוק כמו שלא יעלה על הדעת
לצבוע קירות של דירה
בלי לגרד עם שפכטל את הצבע הישן,
כך גם השחקן, שלא יוכל "להיכנס לדמות" מבלי להכיר את עצמו לעומק ולהיות הכי אותנטי שיש, עם עצמו, בראש ובראשונה.
אז אולי במקום לומר "להיכנס לדמות", נגיד "להתחבר לעצמנו, כדי להיות מסוגלים להתחבר לדמות או לפרסונה אחרת"?

ומה אם בפעם הבאה שנעמוד מול קהל או מצלמה, רגע לפני שהסטרס והבלבלת יצליחו להשתלט עלינו ולהשכיח מאיתנו כל חלקה טובה, נצליח לזכור, ולו רק לכמה רגעים, שאת מי שאנחנו אין מישהו אחר שיכול "לשחק" יותר טוב מאיתנו, נדע שעשינו עוד צעד אחד קטן ומשמעותי לעבר החופש והשיחרור שלנו מולו.

עוד קצת בהרחבה כאן,
בקטע ממפגש הזום שקיימתי בחודש שעבר…

שיהיה לנו חג חרות שמח,
ושנחגוג את החופש שלנו להיות עצמנו.
הכי עצמנו שיש…

02.05.22 טיפ יום העצמאות

"גודל הפחד שלך כגודל הכישרון שלך"

אני לא יודעת לצייר. אף פעם לא ידעתי לצייר.
ונחשו מה…
באופן ישיר לידיעה הזו לגבי ה (חוסר) כישרון שלי בציור אף פעם לא הייתי בסטרס אם מישהו יאהב או לא יאהב את הציורים שלי.

אבל במשחק ועמידה מול קהל, בללמד קבוצות שלמות של אנשים שמעולם לא הכרתי, גם בהצגות יחיד של מעל שעה לבד על הבמה, אני דווקא יודעת איזה "דבר או שניים".

ואיזה קטע שדווקא אז, לפני הופעה מכל סוג בה אני הולכת לדבר מול אנשים או מול מצלמה, אני תמיד. אבל תמיד מתרגשת.

אם ניקח את זה יותר רחוק נראה שפחד קהל הוא אחד הפחדים השכיחים ביותר אצל האדם (עשו חיפוש קצר בגוגל בסיגנון "מפורסמים עם פחד קהל" ותידהמו מהתוצאות)

ומאותו היגיון, פחד קהל נובע בראש ובראשונה כי כולנו נולדנו עם הכישרון לשחק.
(אני מדברת על זה לא מעט בסירטון הראשון שבקורס הדיגיטלי שלי, אותו תמצאו בתיאור הקבוצה)

ואם נוסיף את העובדה שאנחנו החיה היחידה בטבע שחשוב לה מה חושבים עליה,
הרי לנו מתכון משובח לפחד קהל שיכול לשתק אותנו ולהשכיח מאיתנו כל חלקה טובה.

אז מה עושים עם כל זה?

הנה חמישה דברים שאם נזכור אותם נקל על עצמנו מאד לפני קהל
(שניים מהם קשורים, איך לא, להקשבה):

1. מקבלים וזוכרים את זה שפחד קהל טבוע בטובים ביותר, לא רק בעצמנו, מוותרים על הקונספט של "להתגבר על פחד קהל" ושואפים יותר לכיוון של "לעבוד עם פחד הקהל" הטבעי שלנו.
2.זוכרים שאם יש בכם את הפחד הזה אז כנראה שיש בכם גם את הכישרון, ואם יש בכם את הכישרון, יש בכם גם את היכולת לממש אותו
(או כמו שוולט דיסני אמר:
If you can dream it you can Do it)
3. עושים את התרגיל שבסירטון: מקשיבים לגוף, מקשיבים לנשימה שלנו, מקבלים, מכילים ומכבדים את ה"כיווץ" הזה שנוצר בגוף, שמים לב אליו, לידיים הרועדות, לפה המתייבש, ללב הפועם על 200, לבלק אאוט ולראייה המטושטשת…
יש סיכוי שדווקא הקבלה הזו תגרום לנו להצליח לנשום לאט יותר, עמוק יותר, וככה לאט לאט אפילו להצליח לחייך (כן, כן לחייך :))
4. אתם כבר על הבמה או מול מצלמה? עכשיו תקשיבו לקהל שלכם.
אם אתם עומדים מולו זה רק כי יש לכם משהו לחדש לו.
תשאלו את עצמכם- למה הוא צריך אתכם? מה אתם יודעים שהוא לא יודע?
הקהל הוא לא השופט שלכם, הקהל הוא הפרטנר שלכם.
5. חפשו כל הזדמנות לספר סיפור ותזכרו:
אין סיפור בלי פואנטה, ו… אין פואנטה בלי סיפור.
חפשו דוגמאות מהחיים שלכם, סיפור ששמעתם, משהו שריגש אתכם…
משהו שיחבר את הקהל אליכם רגשית, משהו שבזכותו הקהל עשוי לזהות בהופעה שלכם את עצמו…

זהו הטיפ שלי להיום, אחרי יום העצמאות נחזור למסורת טיפ_סופש, ואני מזכירה לכם שחשוב לי מאד להכיר אתכם ולדייק את התכנים עבורכם לכן בבקשה ענו על השאלון (בעילום שם) שנמצא בתיאור הקבוצה!!

12.05.22 הקהל שלכם זקוק ל…פאוזות

מה היה קורה אילו היינו קוראים סיפור לפני השינה
כמו רשימת מכולת, בלי נקודות ורק עם פסיקים?
זה בטח לא היה עושה את ההאזנה לסיפור
מאד נעימה נכון?
וזה עוד פחות היה נותן למאזין הצעיר
תחושה שהוא נשאב תוך כדי הסיפור
לעולם אחר, מעניין ומרתק… נכון?
אז למה כשאנחנו מציגים את המצגת שלנו
או בכל סיטואציה אחרת שבה אנחנו מדברים מול קהל
אנחנו שוכחים את זה?
קצת על פאוזות בסירטון.