17.09.2020

בתקופת הסגר הראשון, כאמא לשלושה ילדים,
מצאתי את עצמי, כמו כל ההורים לילדים קטנים,
מעבירה זמן רב בחיפוש רעיונות להעברת הימים הארוכים איתם.

למזלי הם עדיין בגיל שבו הם יכולים להתרגש
מזמן האיכות הנדיר הזה שאפשר להעביר בין הורים וילדים
(הם עוד יגלו בעוד שנים ארוכות עד כמה הדבר מאתגר בתור הורים),
ועוד יותר שמחתי שהם מצפים לגלות יחד אתי
רעיונות חדשים בכל יום ולנסות אותם…
אחד הדברים העיקריים שגילינו יחד זה את עולם היצירה.

הזמנו משלוח של חומרי גלם מחנות נהדרת לציוד משרדי,
ובכל יום פתחנו את האתר המופלא "Pinterest" והתרגשנו בפני אתגר חדש…

אחת היצירות שהם אהבו (ואוהבים) במיוחד היא "הפנס".
שכבות של ניירות בצבעים שונים ושקיפויות שונות,
שנותנות את האשליה שהפנס, שעשוי מבריסטול פשוט, באמת עובד!

הסגר הראשון הסתיים, הילדים חזרו למיסגרות
(שבלי להודות בזה ממש הם התגעגעו אליהן מאד),
ואני חזרתי לפגוש את תלמידיי האהובים.
מרגע שחזרה הפעילות ועד היום
הסטודיו היה בפריחה.
סדנת האורח עם עידו מוסרי, סדנאות הקיץ לנוער,
והסדנאות בהנחייתי, שהופסקו ביום אחד, אי שם בחודש מרץ.

כמה היה לי טוב לחזור
לאחד הדברים שמרתקים אותי ביותר,
והוא הרגע המתקדם בסדנא שבו ניגשים לעבוד על טקסט.
העבודה על טקסט כתוב, מתוך מחזה או תסריט,
שאין לשחקן.ית כל קשר לכתיבה שלו,
היא ההזדמנות הגדולה ביותר לחשוף את עצמנו.

הטקסט הופך להיות מסיכה. אליבי מושלם.
שהרי יגיד המבצע "לא אני כתבתי את הטקסט הזה",
"הרי ברור שאני לא באמת הדמות הזאת, אני רק משחק"…

אבל התנאי היחידי שהקסם יתרחש על הבמה (או המצלמה),
שנאמין שהטקסט הפך להיות לגמרי שלו,
הוא שמי שמבצע את הטקסט יספר באמת, מבעדו, את הסיפור שלו.ה.
בתהליך הזה אנחנו משילים, לאט, בזהירות ובעדינות,
קליפה אחרי קליפה, את כל המסיכות הפנימיות ונהיה מוכנים לגעת במקומות
העמוקים ביותר, הכואבים והבוערים ביותר,
בלי שאף אחד בעולם (כולל אני או הקבוצה) ידע בעצם מה אנחנו מספרים באמת…

אין עוד אמנות אחרת מלבד משחק שבה המבצע הוא גם הכלי.
שחקן הוא הפסנתרן והפסנתר עצמו.
הדמיון שלו, הגוף שלו, הזיכרונות שלו
והמאגר הרגשי שלו…הסיפור שלו כולו ניצק לתוך מסיכה…

וכמו באותה יצירת "הפנס" שבסירטון כאן למטה,
ברגע שהשחקן מוכן לספר את הסיפור הייחודי שלו,
הוא מאיר את הטקסט
בצורה שאף אחד אחר בעולם לא יוכל לעשות טוב יותר…

ואנחנו, שנדע תמיד מתי נכון לנו להאיר את האור שלנו לעולם
ומתי נכון לנו לכבות אותו ופשוט להיות עם עצמנו…

ואם זו פעם ראשונה שאנחנו נפגשים,
אז נעים להכיר:
אני מיה בכר,

שחקנית, מדבבת בוגרת בית הספר למשחק "ניסן נתיב", ובעלת הסטודיו למשחק "מיה בכר- סטודיו למשחק ואמנות ההופעה" מזה עשר וחצי שנים.

כשחקנית הופעתי בהפקות תיאטרון רבות בצרפת, בניו יורק ובארץ, בהן "הדיבוק", "נקודת אור" עטורת הפרסים, הצגת היחיד "אשרי" בפסטיבל "תיאטרונטו" ועוד.

הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית בגיל חמש, כשאמא שלי לקחה אותי לצפות בהצגה "פטר והזאב", ומאז עוד לא התעוררתי מהחלום…

כבר למעלה מעשר שנים אני מלווה מאות אנשים, מכל רקע אפשרי, מגילאים שונים, עם מטרות שונות ורואה את השינוי שהסדנאות שלי מייצרות בחייהם המקצועיים, האישיים והבינאישיים ונדהמת לגלות, בכל פעם מחדש,

כמה שעולם המשחק הוא חלק בלתי נפרד מחיי כולנו…