אתמול היה לי דיון מעניין עם תלמידה על מישהי די מוכרת במדיות החברתיות.
"אושייה". "אוטוריטה". "מומחית".
היא משדרת לכאורה המוןןן ביטחון עצמי. מלאאאאאא ביטחון עצמי.
עודףףףףף ביטחון עצמי. אחת כזאת ש…"אין לה אלוהיםםםםם".
היא גם תמיד תדאג "לרדת" על לקוחותיה הפוטנציאליים,
כל סירטון שיווק שלה יתחיל תמיד ב "מה הטעות שבגללה אתם תקועים",
או "איך עוד לא הכרתם את השיטה שלי."
יש בה אפס פגיעות, אפס כישלונות. היא מושלמת. היא וואווווו. צרחותתתת!
ו – וואו. כבר התעייפתי…
כי אולי בעצם כל העודףףףףףף הזה הוא בכלל הכובע הבוער של ה… חוסר?
רק שבמקום לקרוא לו "חוסר ביטחון" הוא הופך ל"חוסר… מודעות"?…
"עודף ביטחון מול קהל" הוא האח התאום (והחינני הרבה פחות)
של "חוסר ביטחון מול קהל".
אבל הוא רק סיפור כיסוי, פייק ניוז, קצת קלאמזי ודי מצחיק אפילו.
ואין לו את היופי הזה של האור שעובר בין הסדקים של הפגיעות,
הסדקים של… האותנטיות.
ביטחון אמיתי מול קהל לא נמדד בווליום גבוה. הוא לא עושה רעש.
ביטחון עצמי מול קהל גם לא נמדד בכמה הוא נוצץ.
ביטחון אמיתי נמדד ברוחב ומרחב.
מרחב בו יש מקום לטעויות, מקום לשקט, מקום לספקות, מקום לשלל הזהויות שמרכיבות אותנו.
ובחסות המרחב הזה ניתנת לפרפורמר הזכות לסובב את הספוט לעבר הקהל,
ולהציף אותו באור גדול, באור שלו עצמו…
אתמול היה לי דיון מעניין עם תלמידה על מישהי די מוכרת במדיות החברתיות.
"אושייה". "אוטוריטה". "מומחית".
היא משדרת לכאורה המוןןן ביטחון עצמי. מלאאאאאא ביטחון עצמי.
עודףףףףף ביטחון עצמי. אחת כזאת ש…"אין לה אלוהיםםםםם".
היא גם תמיד תדאג "לרדת" על לקוחותיה הפוטנציאליים,
כל סירטון שיווק שלה יתחיל תמיד ב "מה הטעות שבגללה אתם תקועים",
או "איך עוד לא הכרתם את השיטה שלי."
יש בה אפס פגיעות, אפס כישלונות. היא מושלמת. היא וואווווו. צרחותתתת!
ו – וואו. כבר התעייפתי…