24.08.2020

מאז שהתחלתי לכתוב על מה שאני עושה,
לפרסם תמונות או פה ושם סירטונים,
אני מתייחסת בעיקר לסדנאות שלי
והצצה לאחורי הקלעים שלהן.

על מה שקורה בסדנת משחק
ומה התכנים שבה תורמים למשתתפים
אפשר לדבר הרבה.
אבל אני לא חושבת שהרבה מדברים
על מה שקורה בחודשים ובשבועות
שלפני שהסדנא יוצאת לדרך…
על איך קבוצה של אנשים זרים לגמרי זה לזו
קורמת עור וגידים…

בניית קבוצה זה תהליך
שחלקו מרתק
וחלקו מורט עצבים;
זה מתחיל בפנייה של מתעניין או מתעניינת…
חלקם הגיעו אלי משיטוט בגוגל,
חלקם קלטו, לגמרי במקרה (או שלא במקרה),
איזו המלצה בפייסבוק,
חלקם הגיעו דרך המלצה של חבר או חברה…
ומרגע זה מתחילה מלאכת בניית הפאזל המרתק הזה,
שרק בסופו, בניגוד למשחק הקופסא,
אני רואה את התמונה השלמה.

בתוך כל המשחק הזה צריך לדעת
איך לשמור על איזון בין המשתתפים;
איזון בין בנים ובנות,
איזון בין הגילאים הצעירים יותר והצעירים פחות,
בין הרקעים השונים שכל אחד מגיע ממנו,
בין החלומות, השונים והמשותפים.
ותוך כדי זה להיות מסוגלת לראות באמת
את הצורך של כל אחד ואחת
ולהיות כל כולי בשבילו או בשבילה.

בנייה של קבוצה היא עניין עדין פי כמה
כשמגיעים לבני נוער.
בכל קיץ, כבר 12 שנים,
אני מקיימת בגאווה גדולה
את סדנאות הקיץ לנוער.
סדנא מרתקת שמתפרשת על פני שבועיים,
בהם נפגשים יום יום לשעורים של שלוש שעות
ומתוודעים לעולם הגדול והעשיר של המשחק.
נערותים מכל הארץ שמגיעים לסדנא
עם עיניים גדולות וסקרניות לגבי עולם הבמה והמצלמה;
מיתוסים נשברים, חוויות נחקקות בתאי הזיכרון לטווח ארוך, חברויות נרקמות…

כשבונים קבוצה צעירה שכזו האיזון צריך להישמר ופי כמה…
בני ובנות 16 לא ישושו להיות עם בני 12 וליהפך,
אלא אם כן יהיה איזון.
נדיר אם בן יירשם לקבוצה עם רוב של בנות
(זה משום מה עדיין המצב),
אלא אם כן יירשם עוד בן אחד לפחות.
ואני כלהטוטנית מתהלכת על החבל הדק הזה, מנסה לשמור על האיזון המיוחל (אפשר אגב לדבר כל כך הרבה על איזון)
ועם זאת ליצור קבוצה מגוונת, צבעונית, חיה ותוססת.

הקיץ שלפני שנה היה מרגש פי כמה כי למרות הקורונה
סיימו בהצלחה שתי קבוצות שונות.
אחת ביולי ואחת אוגוסט.
ובעוד הקבוצה הראשונה היתה מלאה ודינמית,
ובאופן מאד לא מובן מאליו אף אחד.ת
לא החסיר.ה שעורים בגלל בידוד,
הנה קיבלתי הודעה, יומיים לפני פתיחת המחזור השני,
על ביטול מצער של אחת הנירשמות (בת 14) שגרה בצפון,
שאמא שלה, שהיתה אחראית על ההסעות שלה,
נכנסה לבידוד.
הדבר הזה מייד גרם לביטול (מצער לא פחות) של משתתפת אחרת,
גם היא בת 14, גם היא מהצפון,
כי שתי האימהות סיכמו ביניהן במקור לחלוק בנסיעות.
שתיהן לא ידעו שאחת המשתתפות, בת 14.5 מהמרכז,
התנתה את השתתפותה בכך שיהיו בנות גילה…
ומשהן כבר לא יכלו להגיע, גם היא ביטלה,
וכך קרס, כמעט, יומיים לפני פתיחת הסדנא,
מגדל הקלפים העדין הזה, עליו עמלתי קשה כל כך.

האימה באותו רגע היא לשתף עם מעט
הרשומות הנותרות
וההורים שלהן בתמונת המצב;
משפחות שבנו לו'ז שלם סביב הסדנא,
בנות שציפו לה כל כך מזה שבועות ארוכים…
כל מה שנשאר לעשות באותו הרגע
זה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי
שהאשמה לא בי, היא לא באף אחד בעצם,
ושזה המצב…
ומרגע שנזכרתי שמה שהיה הוא לאו דווקא מה שיהיה,
ושכל קבוצה עומדת בפני עצמה,
עם המרקם האנושי הייחודי לה,
הצעתי להורים בביטחון ובאמונה שלמה בתכנים שלה
ובמורים המופלאים שמעבירים אותה
(ירדן תוסייה כהן, עמית רגב, אמנון וולף, עידו מוסרי),
שנקיים את הסדנא בפורמט המצומצם
למרות הכל.
וכך קרה שהמחזור השני של קיץ 2020 יצא לדרך,
במתכונת אינטימית ומלאת קסם,
והסתיים בסוף אוגוסט האחרון.

וכמו שקרה יותר מפעם,
עכשיו נותר לי לחכות שיגיעו,
בעוד כמה וכמה שנים, לסדנאות המבוגרים…

אם מקשיבים באמת מגלים לפעמים
איך ההיפך של דבר שהיה כל כך נכון לך פעם
הופך לדבר הנכון ביותר בעצמו…