
תחשבו רגע על מצב שבו אתם עוברים ברחוב
ורואים מישהו שמאיים לקפוץ מהחלון או לקפוץ לתוך מכונית נוסעת.
תחשבו על מצב שבו הייתם צריכים לשכנע אותו לסגת, לחזור הביתה ולקבל עזרה.
ונניח שהיה שואל אתכם "למה"?
ברגע הזה הייתם עושים כל שביכולתכם להסביר לו למה שווה לחיות נכון? הייתם מפעילים את כל המערכות כדי להיות איתו, כדי לשקף לו מה יש לו להפסיד וכמה יש לו להרוויח. לא הייתם מתחילים לחשוב על הפה היבש שלכם או על "מה עושים עם הידיים", כי היה לכם ברור שיש לכם פה מסר דחוף להעביר לו, וכל האנרגיה, המחשבה וההתכווננות היתה הולכת אליו ורק אליו, נכון?
שום דבר ב"מצגת המשעממת" שלכם לא באמת שונה מהסיטואציה הזו,
חוץ מזה שעל פניו היא נראית פחות דרמטית וקיצונית (כביכול).
למה? כי בסוף המצגת הזאת, על כל "נתוניה המשעממים", מדברת על בני אדם.
תמיד יהיה הבדל משמעותי והרה גורל של ממש אם הקהל יפנים את חשיבות הדברים המוצגים בה ואם לא יפנים.
לדוגמא: כשאתם מכינים מצגת, במקום לחשוב על איך אתם עומדים ואיך אתם נראים ואיך הקול שלכם נשמע, חשבו על איך החיים של המשקיע שלכם עומדים להשתנות. בזכותכם! הוא אולי יבין שבזכות ההשקעה שיעשה הוא יוכל לבלות עם הילדים שלו יותר, אולי לרכוש להם יותר דברים, אולי חיי הזוגיות שלו ישתבחו, אולי יוכל סוף סוף לקנות את הגיטרה שתמיד רצה ולא הרשה לעצמו? אולי סוף סוף יוכל לעזור למתבגר שלו ליישר את השיניים? אולי ההורים שלו יוכלו לעבור לדיור מוגן משובח יותר? אין סוף לדוגמאות…
ואז האקסל המשעמם שלכם יהפוך להיות סיפור. סיפור על החיים של הקהל שלכם, שבכוחכם לשקף לו. ובשביל זה הוא כאן. לא בשביל לשפוט אתכם,
ובטח לא בשביל טבלאות ומספרים…
צפו בקטע קצר בנושא, מתוך הפרק השביעי של הפודקאסט שלי "משחק תפקידים"