להיות מסוגלים להיות "מישהו אחר" זה לא רק לחקות התנהגויות וסממנים חיצוניים כמו לבוש או שפת גוף שונה משלי (אם כי הם בהחלט חלק משמעותי ממה שמגדיר "דמות"), אלא להיכנס לנעליים של מישהו אחר, לחוש את העולם דרך עיניו, וחשוב מכך – להרגיש את מה שהוא מרגיש.
היכולת להקשיב, להבין ולהרגיש את הכאב, השמחה, הפחד והתקווה של הדמות שאנחנו מגלמים היא למעשה פעולה עמוקה של אמפתיה.
המשחק מעניק לנו את הכלים לא רק להציג רגשות, אלא לחוות אותם בעצמנו. וכששחקן מצליח לגעת באמת הרגשית של דמות, הוא מאפשר גם לצופה להתחבר לאותה אמת.
אמפתיה היא היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר,
והמשחק הוא הכלי שמלמד אותנו כיצד לעשות זאת בצורה הכי אותנטית שיש.
איך עושים את זה?
אמפתיה מתחילה קודם כל באמפתיה לעצמנו. כדי להיות מסוגלים להבין ולהרגיש את רגשותיו של מישהו אחר, עלינו קודם ללמוד להכיר את רגשותינו שלנו, לקבל אותם ולחמול לעצמנו חמלה עמוקה.
כשאנחנו קשובים לתחושות ולפחדים שלנו, אנחנו יכולים להתמודד איתם ולהפוך אותם לכלים שמעצימים את עבודת המשחק שלנו.
ובאותה מידה גם להיפך. אם לא נעניק לעצמנו מקום להבנה עצמית ולחמלה, יהיה לנו קשה להעניק את זה לדמויות שאנחנו רוצים לגלם או לסביבתנו. המשחק דורש מאיתנו גם להסכים להיות פגיעים, להסכים לעבור ולגעת בפצעים הכי עמוקים שלנו ולהפוך אותם לגשר שמחבר בין החוויה האישית שלנו לחוויה של הדמות.
כשאני מרשה לעצמי לחוות את הטווח הרחב של רגשותיי בלי לשפוט את עצמי, אני מתקרבת עוד יותר לאמת רגשית שלי ושל סביבתי, להפוך את הפגמים לחלק מהשלם שלנו, ולהפוך את החולשות שלנו לכח הכי גדול שלנו.
