
למה עוד ועוד הכנה לא תמיד פותרת את הבעיה
כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא מצליחים ברגע האמת, האינסטינקט הוא בדרך כלל להתכונן יותר.
לכתוב את כל המשפטים/ לתרגל שוב/
לשנן וללמוד בע פה/ להוסיף עוד שקופיות/
לצלם את עצמנו, לצפות בסרטון ולבדוק איך אנחנו נראים,
לנסות לשלוט בכל פרט.
עד לשלב מסויים - הכנה כמובן נחוצה ואפילו חשובה מאוד.
אבל יש נקודה שבה עוד שליטה יכולה דווקא להרחיק אותנו מהנוכחות שאנחנו מחפשים.
כי אם בזמן אמת כל תשומת הלב שלנו עסוקה בביצוע נכון, אנחנו פחות זמינים למה שקורה באמת.
לאדם שמולנו, לשאלה שנשאלה,
לאנרגיה בחדר,
לרגע.
המחיר
כאן מתחיל המחיר האמיתי של הפער.
לא רק בתחושה המתסכלת אחרי מצגת שלא התנהלה כמו שרצינו,
לא רק במחשבה של "חבל, יכולתי לעשות את זה יותר טוב".
המחיר נמצא במה שאנחנו מתחילים לעשות, או לא לעשות, בגלל אותו פער:
♠ הזדמנויות שאנחנו לא לוקחים,
♠ קידום (והעלאת שכר בעקבותיו) שאנחנו לא מעזים לבקש,
♠ מצגת שאנחנו מעדיפים שמישהו אחר יעביר,
♠ לקוח שאנחנו לא מצליחים לשכנע למרות שאנחנו יודעים בדיוק מה הערך שאנחנו מביאים,
♠ מצלמה שאנחנו מעדיפים להימנע ממנה,
♠ רעיון טוב שאנחנו לא מצליחים להעביר באופן בהיר ובעל השפעה.
ולפעמים אנחנו אפילו מתחילים להתאים את הבחירות שלנו למגבלות של הפער
ומתיישבים עם ה"מציאות": "אני פשוט לא טוב/ה מול קהל."/ "אני פחות בנוי/ה למצלמה."
"אני מעדיף/ה לעבוד מאחורי הקלעים."/ "אני עדיין לא מוכן/ה לתפקיד הזה."
אבל אולי אנחנו לא באמת לא מוכנים:
אולי פשוט עדיין אין לנו גישה חופשית לכל מה שכבר יש בנו ברגע שבו הכי צריך להביא אותו לידי ביטוי.
בארגונים - למחיר הזה יכולה להיות משמעות גדולה עוד יותר
ארגון יכול להשקיע שנים באדם - בידע, בניסיון, בפיתוח המקצועי - ואז להגיע לנקודה שבה הוא צריך להיות ביותר ויותר סיטואציות בהן הוא אמור להיות בחזית, בחלון הראווה של העסק, להשפיע יותר, להנהיג ולהוביל.
ופתאום מתברר שהיכולת קיימת, אבל לא תמיד מצליחה לעבור דרך הלחץ, החשיפה והציפיות של הרגע.
ואז קורה דבר מעניין:
לפעמים הארגון מתחיל לחפש בחוץ משהו שכבר נמצא בפנים.
ואם הבעיה היא לא שחסר לנו ידע, ניסיון או יכולת אלא שהגישה אליהם משתנה ברגע האמת, אז גם הפתרון צריך להיות אחר.
לא עוד ניסיון "להיראות בטוחים",
לא ללמוד משפטים נכונים או טכניקות כדי להסתיר את הלחץ.
אלא להבין מה קורה לנו ברגע שבו אנחנו מתחילים לצפות בעצמנו, וללמוד איך לחזור להיות בתוך הרגע : מחוברים לגוף, לקול, לרגע, ובעיקר - לאדם שמולנו ולמה שיש לנו לומר.
במקום הזה בדיוק נכנסת העבודה שלי.
אני לא מלמדת אנשים לשחק תפקיד של אדם בטוח יותר.
להפך.
אני משתמשת בשילוב של כלים מעולם המשחק והפרפורמנס, פסיכולוגיה ומנהיגות, כדי להסיר את מה שמפריע למה שכבר קיים לבוא לידי ביטוי.
כי המטרה היא לא להפוך אותנו למישהו אחר מול קהל.
המטרה היא להיות יותר אנחנו - דווקא כשמסתכלים עלינו.
זה לב העבודה:
לסגור את הפער בין מי שאנחנו יודעים שאנחנו - לבין מי שמצליח להופיע ברגע האמת.
לא להילחם בעצמנו.
לא לנסות "להיפטר" מהלחץ.
לא לבנות דמות חדשה שתהיה בטוחה יותר.
ובטח שלא ללמוד איך להיות מישהו אחר.
אז מה כן?
להצליח להישאר מחוברים לעצמנו דווקא כשהלחץ עולה.
זו המשמעות של נוכחות אותנטית.
היא לא אומרת שלא צריך או לא נכון להתרגש.
היא לא אומרת שאין דופק מהיר, פרפרים בבטן או מחשבה של "אני מקווה שאצליח".
להיפך.
היא אומרת שגם בתוך כל זה, אנחנו עדיין מסוגלים להיות בקשר עם
מי שאנחנו, עם האדם שמולנו ועם מה שאנחנו באמת רוצים להעביר.
מהרושם שאני עושה אל הקשר שאני יוצר.ת
אחד השינויים המשמעותיים ביותר שאני עובדת עליו הוא המעבר מ:
"איך אני נראה?"
אל:
"מה קורה כאן ביני לבין האדם שמולי?"
זה שינוי קטן במשפט - אבל שינוי גדול בנוכחות.
כי ברגע שאני עסוק.ה בשאלה איך אני נראה.ית, אני עסוקה בעצמי.
ברגע שאני פונה אל האדם שמולי, אני שוב נמצא.ת בקשר.
והופעה, במובן העמוק שלה, הופכת מ־"הופעה" ל־"יחסים".
היא הופכת לדיאלוג.
ארגז הכלים העוצמתי של עולם המשחק
בשני העשורים האחרונים אני חוקרת ומלמדת את העולם הזה של הופעה, נוכחות, קול, גוף ותגובה לרגע.
למדתי שהכלים של שחקנים, העולם ממנו אני מגיעה במקור, רלוונטיים כל כך גם לאנשים שמעולם לא רצו להיות שחקנים.
כי שחקן צריך לדעת להיות נוכח כשמסתכלים עליו.
הוא לא יודע בדיוק מה יקרה בשנייה הבאה.
והוא עדיין צריך להיות חי, קשוב, מגיב ומחובר.
לא רק "לבצע",
להיות בתוך הרגע.
אותם עקרונות יכולים להיות משמעותיים מאוד גם בחדר הנהלה, בפגישת מכירה, בהרצאה, בראיון עבודה או מול מצלמה.
הפער לא נועד להפוך אתכם ליותר "פרפורמרים"
להפך.
הוא נועד לעזור לכם להפסיק "לפרפורם" את עצמכם.
להפסיק לנסות "לייצר" את הגרסה הנכונה של עצמכם,
להפסיק לבדוק כל הזמן איזה רושם אתם יוצרים,
ולהתחיל להביא יותר ממה שכבר קיים בכם.
כי לרוב - האנשים שאנחנו רוצים להיות כבר נמצאים שם.
האדם הבטוח, המומחה,
המנהיג, האדם המצחיק,
החכם, הרגיש,
הכריזמטי, היודע,
הקשוב.
הפער הוא לא בהכרח בין מי שאתם לבין מי שאתם רוצים להיות.
לפעמים הפער הוא בין מי שאתם לבין מי שמצליח לצאת החוצה ברגע שבו זה באמת חשוב.
ומה קורה כשהפער מתחיל להיסגר?
לא בהכרח הופכים פתאום לאדם שלא מתרגש.
קורה משהו אחר, ומרגש הרבה יותר.
אתם מתחילים לגלות שאפשר להתרגש - ועדיין לדבר.
אפשר לא לדעת בדיוק מה יקרה - ועדיין להיות נוכחים.
אפשר להיות מול אנשים חשובים - ועדיין להישאר עצמכם.
אפשר להיות מול מצלמה - בלי להפוך לאדם אחר.
אפשר להרגיש את הלחץ - בלי לתת לו לנהל אתכם.
והדבר המעניין הוא שהשינוי לא נשאר רק ברגע שבו אתם מדברים.
כי כשאדם מגלה שהוא מסוגל להביא את עצמו החוצה במקומות שבהם בעבר היה מתכווץ, משהו מתרחב גם מעבר לשם.
הוא לוקח יותר מקום, הוא מביע יותר,
הוא מוכן להיראות, הוא מוכן לקחת אחריות,
הוא מוכן להוביל, הוא מוכן להשפיע.
השאלה המעניינת באמת (השאלה שמעניינת אותי יותר מ"כמה טוב אנחנו יודעים לדבר?")
השאלה האמיתית היא לא:
"האם אתם טובים בדיבור מול קהל?"
אלא:
"מה קורה לכם כשזה באמת חשוב?"
מי אתם כשכל העיניים עליכם?
מה קורה ליכולת שלכם כשיש לכם מה להפסיד?
מה קורה לגוף?
לקול?
למחשבות?
לקשב?
ליכולת שלכם להקשיב?
ולמי שאתם יודעים שאתם: כמה ממנו באמת מצליח להגיע החוצה?
שם נמצא הפער.
העבודה שלי היא לסגור את המרחק בין מי שאתם יודעים שאתם לבין מי שמופיע כשהרגע מגיע.
בלי מסכות.
בלי להילחם בעצמכם.
בלי להעמיד פנים.
להישאר נוכחים, חדים ומשפיעים - דווקא כשהלחץ עולה.
זה ללמוד להיות אתם, כשזה באמת משנה.
אם תוך כדי הקריאה עלה בכם רגע שבו הרגשתם את הפער הזה - בפגישה, בפרזנטציה, מול מצלמה, מול קהל או ברגע שבו הייתם צריכים לתפוס יותר מקום,
אולי שווה לשאול את עצמכם שאלה קצת אחרת:
לא רק "למה אני לא מצליח/ה להביא את עצמי לשם?"
אלא:
"מה הפער הזה עולה לי?"
ומה היה יכול להשתנות אם ברגעים החשובים באמת, הייתם מצליחים לגשת באופן חופשי יותר לכל מה שכבר יש בכם?

