
תשאלו את עצמכם אם אי פעם הייתם מעלים על דעתכם
"לתת בראש" לתינוק שמתחיל ללכת בכל פעם שהוא נופל.
השאלה רטורית. ברור שלא.
ברור שנגיד לו "נפלת, אבל איזה יופי, תראה אתה לומד ללכת!",
ולא "איזה יופי תראה אתה לומד ללכת, אבל נפלת!". נכון?
אז ממתי לעזאזל פרפקציוניזם, אמביציה, התפתחות
ושאר דברים שכבודם במקומם (טוב אפשר להתווכח על כבודי לפרפקציוניזם)
התחלפו בביקורת קשה, הלקאה עצמית, דרישות עצמיות
שלא יביישו אף רודן אכזר,
ושבעיקר לא מובילות לכלום?
בבואנו לתהליך של למידה, בואו נזכור את המילה תהליך.
אני יודעת שבעידן שבו כמות המידע שמציפה אותנו 24/7,
הבטחות שמגיעות מכל כיוון ל"שיטות" "נוסחאות" ו"קסמים" ש"ישנו את חיינו",
המילה הזו, תהליך, נשכחה מהלקסיקון. וחבל.
כי האמת היא שבטבע האנושי, אף תינוק לא לומד ללכת בלי תהליך ארוך ולרוב גם מכאיב, ובטח ובטח בלי חיזוקים וחמלה (שלא לומר אהבה).
ואין אף צמיחה אמיתית שמצמיחה שורשים עמוקים ונצחיים
שלא גדלה על ציר של זמן, חיזוקים, כבוד וחמלה.
ולא. חמלה לא באה על חשבון מקצועיות. להיפך.
חמלה לא באה על חשבון התפתחות. להיפך.
חמלה לא באה על חשבון דיוק, ושאיפה למקומות הכי הכי גבוהים. ממש, אבל ממש להיפך.
בסירטון - דבריי על הנושא באחד השעורים.
אגב הסאונד והתמונה לא משהו, איתכם הסליחה,
אבל בחרתי להעלות אותו ככה, as is,
בקטע כזה, של חמלה... ;)

