
המשפט הזה מתמצת מבחינתי
את כל מה שהיה עבורי בית הספר שלו.
בית הספר למשחק, בית הספר לחיים.
כמו בכל תחום, גם במשחק יש המון "שיטות".
קונסטנטין סטניסלבסקי היה
אבי המורים והשיטות במשחק המודרני.
הוא היה המורה של גדולי המורים;
לי שטרסברג, סטלה אדלר, איליה קאזן,
סנפורד מייזנר ועוד גדולים וחשובים.
כל אחד הבין משהו נכון וחשוב לתפיסתו,
ונתן דגש על אותה הנקודה.
לימים עיבדה גם איוונה צ'בק את אחת השיטות
המוערכות והמיושמות ביותר בעולם המשחק היום,
בהוליווד בוודאי.
גם היא כותבת בספרה הפופולארי "כוחו של השחקן"
שהיא לא המציאה כלום בעצם.
היא פשוט היטיבה לארגן את מה שהיה קודם כל נכון עבורה - כשחקנית, כמורה וכמאמנת.
זאת טיבה של אבולוציה. וזאת טיבה של הקשבה.
כשאנחנו מאלתרים על הבמה אנחנו קודם כל מקדשים את ההקשבה.
אפס תכניות ומאה אחוז הקשבה.
זה לא פשוט כי זה מצריך מהפרטנרים, כל אחד מהם,
לוותר על שליטה.
אבל באופן מופלא דווקא אז-"אין ברירה"
אלא להקשיב,
ומתוך ההקשבה לגייס את הדמיון.
וכך המעגלים מתרחבים,
וכמו ב"חבילה עוברת", כל אחד מוסיף מעולמו שלו,
ובלי לשים לב-מתרוממים יחד לגבהים שאין להם גבול.
"תרגיל החזרתיות" של מייזנר אגב מדבר על אותו הדבר בדיוק.
מורה גדול בעיניי הוא סך כל השיטות שלמד,
ילמד (teach)וילמד (learn) עד סוף חייו.
כל תלמיד ימצא את השיטה שעובדת בשבילו.
ויותר מפעם- שיטה יכולה להתאים לשחקן
ולחומר שהוא עובד עליו ובמאי שאיתו הוא עובד
בפרוייקט מסויים,
ושיטה אחרת יכולה להתאים לאותו שחקן,
בזמן אחר, בנסיבות אחרות.
"פעם היתה לי שיטה אבל שכחתי אותה" אמר לנו ניסן
בשעור הראשון שלנו איתו בבית הספר התלת שנתי.
ואת הסיפור על המשפט הזה
אני אף פעם לא שוכחת לספר לתלמידיי
בכל שעור ראשון שלי איתם...

