מחזאי: אדוארד אולבי
דמות: קלייר
אתה בכלל יודע איך זה להיות אלכוהוליסט, ילד?
תדמיין שאתה חולה מאוד, טובי. כמו שהיית אז עם הבטן.
אבל תדמיין שאתה מרגיש כאילו כל המעיים שלך ירוקים ומסריחים, מתהפכים לך בפנים, ואתה חצי מת.
והמוח שלך כל הזמן נכבה, ואתה בקושי מסוגל ללכת, ואתה שונא.
אתה שונא עם המחלה הירוקה והמסריחה הזאת שאוכלת לך את הקרביים…
אותך… ואת כולם.
שונא.
ואוי, ריבונו של עולם!
אתה רוצה אהבה.
א-ה-ב-ה.
אתה כל כך רוצה להתכרבל, להתרפק, שמישהו יחזיק אותך…
אבל אתה שונא.
ואתה מתחיל לשים לב שאתה הופך יותר ויותר לחיה, יום אחרי יום…
אתה נובח, תופס כל מיני דברים, מחביא דברים ושוכח איפה החבאת אותם.
אתה מתרחץ פחות.
מעדיף שמישהו אחר ירחץ אותך.
ופעם או פעמיים אפילו עשית במיטה… ונשארת שם, כי לא הצלחת לקום.
תדמיין את כל זה.
אתה לא ממש אוהב את זה, נכון, טובי?
אז פעם הלכתי לקבוצת תמיכה של אלכוהוליסטים, בתור מין "מבחן".
רציתי לראות אם אני מסוגלת.
עמדתי מול כל האנשים האלה, והסתכלתי עליהם טוב-טוב.
והם כולם שם, כל כך מתאמצים…
דם, יזע, אשמה, נפילות, אובדן…
ופתאום הייתה לי איזו התפרצות רגעית של חמלה וגועל.
ופתאום שמעתי את עצמי אומרת:
"אני אלכוהוליסטית."
"קוראים לי קלר, ואני אלכוהוליסטית."
ואז קדתי, הסתובבתי חזרה לכיסא…
ובום!
זה קנה אותי.
המחיאות כפיים.
הנוכחות הבימתית…
איזו התחלה.
אני הלכתי.
מה זה הלכתי. ועוד איך הלכתי.
עד שבסוף הבנתי שאין לי שום דבר במשותף עם האנשים האלה.
שהם אלכוהוליסטים, ואני לא.
שאני פשוט הייתי שיכורה.
שהם לא יכלו לשלוט בזה.
אני יכולתי, פשוט לא רציתי.
שהם היו חולים, ואני פשוט… עשיתי דווקא.
אבל מה?
אני לא אלכוהוליסטית.
אני לא.
ואף פעם לא הייתי!