חניבעל: ערב טוב, קלריס.
קלריס: חשבתי שתרצה את הציורים שלך בחזרה, דוקטור. עד שתקבל את הנוף שביקשת.
חניבעל: איזה יופי מצדך… או שזה שידול אחרון מצדו של ג'ק קרופורד, הבוס שלך, לפני שמעיפים את שניכם מהחקירה?
קלריס: לא. באתי מרצוני.
חניבעל: אנשים עלולים לחשוב שאנחנו נאהבים…
אבל חבל על קת'רין המסכנה. תיק תק… תיק תק… תיק…
קלריס: האנגרמות שלך היו ברורות. נתת להם את השם "לואיס פרנד" – שזה סיכול אותיות באנגלית ל"ברזל גופרתי", מה שנקרא גם "זהב השוטים". עבדת עליהם.
חניבעל: או, קלריס… הבעיה שלך היא שאת לא יודעת ליהנות מהחיים.
קלריס: בפעם האחרונה סיפרת לי את האמת. אני מבקשת שתמשיך.
חניבעל: קראת את התיק? כל מה שאת צריכה לדעת נמצא שם.
קלריס: אז תסביר לי – איך?
חניבעל: העקרונות הפשוטים, קלריס. פשטות. תקראי את מרקוס אורליוס –
לגבי כל דבר תשאלי: מה הוא? מה טבעו? מה הוא עושה, האיש הזה שאת מחפשת?
קלריס: הוא רוצח נשים.
חניבעל: לא. זה מקרה.
מה הדבר הראשון שהוא עושה? מה הוא מנסה להשיג דרך הרצח?
קלריס: כעס. צורך בהכרה. תסכול מיני…
חניבעל: לא. הוא חומד. זו מהותו.
ומהיכן נובעת החמדה שלנו, קלריס?
אנחנו יוצאים לחפש דברים לחמוד?
קלריס: לא. אנחנו פשוט…
חניבעל: לא. אנחנו חומדים את מה שאנחנו רואים כל יום.
את לא מרגישה מבטים על הגוף שלך, קלריס?
והעיניים שלך – הן לא תרות אחרי מה שאת רוצה?
קלריס: בסדר… כן.
אז עכשיו תסביר לי איך
חניבעל: לא. עכשיו תורך, קלריס.
אין לך עוד הזדמנויות לשכנע אותי.
למה ברחת מהחווה כשהיית ילדה?
קלריס: דוקטור, אין לנו זמן לזה.
חניבעל: אבל הזמן… אנחנו לא רואים אותו באותה דרך, נכון קלריס?
זה כל הזמן שיהיה לך.
קלריס: אחר כך. תקשיב, יש לנו רק חמש
חניבעל: לא! אני אקשיב עכשיו.
אחרי שאביך נרצח, היית בת עשר.
עברתי לגור אצל קרובים בחווה במונטנה. ומה קרה?
קלריס: יום אחד פשוט ברחתי.
חניבעל: לא "פשוט". מה קרה? באיזו שעה התעוררת?
קלריס: מוקדם. עדיין היה חושך.
חניבעל: אז משהו העיר אותך.
חלום? רעש? מה זה היה?
קלריס: שמעתי צליל מוזר.
חניבעל: איזה צליל?
קלריס: מין צעקה… כמו של ילד.
חניבעל: ומה עשית?
קלריס: ירדתי למטה, יצאתי החוצה.
התגנבתי לאסם. פחדתי להסתכל פנימה –
אבל הייתי חייבת.
חניבעל: ומה ראית שם, קלריס?
קלריס: כבשים. הן צרחו.
חניבעל: הם שחטו את הכבשים הצעירים?
קלריס: הן צרחו…
חניבעל: ואת ברחת?
קלריס: לא.
בהתחלה ניסיתי לשחרר אותן.
פתחתי את הדלת של המכלאה –
אבל הן לא ברחו. הן רק עמדו שם, מבולבלות.
חניבעל: אבל את כן ברחת, נכון?
קלריס: כן.
לקחתי כבש אחד ורצתי הכי מהר שיכולתי.
חניבעל: ולאן הלכת?
קלריס: לא יודעת.
לא היה לי אוכל או מים. היה קר. מאוד קר.
חשבתי שאם אצליח להציל רק אחד…
אבל הוא היה כבד. כל כך כבד.
לא הגעתי רחוק – השוטר מצא אותי.
החוואי כעס כל כך שהוא שלח אותי לבית יתומים בבוזמן.
לא חזרתי לשם מאז.
חניבעל: ומה קרה לכבש שלך?
קלריס: הוא הרג אותו.
חניבעל: את עדיין מתעוררת לפעמים, נכון?
בחושך… עם הצרחות בראש?
קלריס: כן.
חניבעל: ואת חושבת שאם תצילי את קת'רין, זה ייפסק, נכון?
אם היא תחיה – את לא תשמעי יותר את צרחות הכבשים?
קלריס: אני לא יודעת.
אני לא יודעת…
חניבעל: תודה, קלריס. תודה.
קלריס: תגיד לי את השם, דוקטור.
חניבעל: ד"ר צ'ילטון, אני מניח.
אני חושב שאתם כבר מכירים.
קלריס: עכשיו תורך. מה השם שלו?
(צ’ילטון נכנס ולוקח אותה משם)