נוריה: שוכבת בספה ובוכה, דפיקות בדלת, היא קמה ופותחת, שלומי עומד בפתח.
שלומי: מה קורה?
נוריה: מה אתה רוצה?
שלומי: מה, בכית?
נוריה: עניינך?
שלומי: סתם שואל.
נוריה: מה אתה רוצה?
שלומי: אני לא חושב שעשיתי משהו רע, אבל…
(שלומי מביא לה פרחים.)
שלומי: אם נפגעת או כאילו, את יודעת.
נוריה: מה?
שלומי: את יודעת, מצטער אם נפגעת או משהו.
נוריה: ממה?
שלומי: מהזה, בבוקר, עם ה… שסיפרתי, למרות שלא אמרת לי לא לספר.
נוריה: עזוב, סתם היה רמה נמוכה.
שלומי: אז… רציתי להגיד רק שאני מצטער, למרות שאני חושב שהייתי בסדר.
נוריה: בסדר, התנצלותך התקבלה. יאללה, ביי.
(נוריה מנסה לסגור את הדלת, שלומי מונע ממנה.)
שלומי: רגע, רגע, את לא מזמינה אותי לשתות?
נוריה: לשתות? לא, לא, לא. אתה שתית פה כבר מספיק.
שלומי: אבל אני צמא.
נוריה: תקשיב, חמוד, קרתה פה טעות, אני בדיוק נפרדתי מחבר שלי, אתה היית, אני לא יודעת מה, קרה מה שקרה, חבל שזה קרה. אבל זה קרה. סיפרת על זה לא סיפרת, זה ממש לא משנה, כי זה ממילא לא יקרה יותר בחיים, אז תודה לך, וביי.
(נוריה מנסה שוב לסגור את הדלת, שלומי שוב לא נותן לה.)
שלומי: אה, חשבת שאני רוצה… זה? לא כי אני באמת צמא.
נוריה: תגיד, מה אני פיצוצייה?
שלומי: לא, בסדר, רק שלא תחשבי שאני רוצה זה. כי אני לא.
נוריה: מי חשב שאתה רוצה זה?
שלומי: את חשבת.
נוריה: מה אתה אומר.
שלומי: מה שאת שומעת. כי זה אני לא יכול, את מבינה, יש לי פגישה עכשיו, אם לא היה לי פגישה אז בכייף. כאילו, אם את רוצה אפשר לקבוע מסודר.
נוריה: טוב, אני אתקשר למזכירה שלך.
שלומי: אוקיי, דרך אגב, הפגישה עם ידידה.
נוריה: יופי.
שלומי: חוץ מזה, אני לא מפנק בחורה יותר מפעם אחת.
נוריה: מה?
שלומי: לא מפנק בחורה יותר מפעם אחת, שלא יקנאו.
נוריה: וואי, הן בטח באות מתחננות לעוד.
שלומי: חופשי.
נוריה: אני מאד שמחה בשבילך.
שלומי: אבל זה החוק, אחרת זה נהיה כבר לא לעניין.
נוריה: זה חוק מאיפה, מכוכב הקופים?
שלומי: לא, זה חוק שאני המצאתי, ואף בחורה לא שברה אותו עדיין.
נוריה: מה אתה אומר, אף אחת?
שלומי: אף אחת.
נוריה: ובשביל זה באת עד לפה, רק בשביל להביא לי את האוטו.
שלומי: כן, ה עבודה שלי.
נוריה: אז אתה מוכן להביא לי את המפתחות, בבקשה?
שלומי: כן.
(שלומי מגיש לה את המפתחות.)
נוריה: תודה.
שלומי: בבקשה.
נוריה: ושתדע לך, שלא הייתי מבקשת עוד גם אם היית הגבר האחרון בעולם והיינו תקועים באי בודד, במעלית, והייתה פצצת אטום בדרך אלינו, שבטוח נמות ממנה. והיינו עירומים, והייתי חרמנית פחד. ואף אחד לא היה יודע מזה. והעתיד של כל האנושות היה תלוי רק בנו. גם אז, עם מקל של מטאטא לא הייתי נוגעת בך.
שלומי: מה את אומרת.
נוריה: מה שאתה שומע.
שלומי: מה את אומרת.
נוריה: מה ששמעת.
שלומי: כן?
נוריה: כן.
שלומי: כן?
נוריה: כן.
(מתקרבים ומתנשקים.)