תסריט: שבי גביזון
תקציר הסצנה: ויקטור חוזר מהבית של מיכאלה אחרי שהיא הזמינה לו משטרה, ומקליט את עצמו מדבר אל מיכאלה ומשדר את זה לכל השכונה.
שלום מיכאלה, מה נשמע?
אני בדיוק באתי עכשיו מהבניין שלך, בטח שנפגעתי.
אני לא חושב שבאיזו פעם שנפגשנו אני עשיתי לך משהו רע. אבל מה? השוטר אמר בפירוש שאת אמרת מהפה שלך שאת רוצה שאני אלך.
למה מה רציתי? לדבר איתך? דווקא התחיל להיות משהו יפה בנינו, אני לא חושב שכשהיית מחייכת אליי היית צבועה.
אני לא מבין למה את רוצה להפסיק את זה עכשיו. אני לא אומר, אולי את עכשיו קצת מבולבלת, אולי גם לא נוח לך כל כך כל הסיפור הזה עם גדי, אני לא אומר.
אני אין לי כוח מיכאלה אין לי כוח.
אני כבר שבועיים אולי, אני ישן אולי רבע שעה בלילה.
גם כן עכשיו בדיוק סיפרו לנו הרופאים שהשריר של פי הטבעת של סבתא שלי כבר לא עובד אולי בגלל זה היא מחרבנת על כל הבית.
אמא שלי בוכה כל הזמן, ואני גם בוכה.
אני כבר דמיינתי שאנחנו נוסעים במונית ביחד לאיזה מקום רחוק רק שנינו לבד.
אני אף פעם לא מדמיין שאני מזיין אותך, רק שאנחנו נוסעים במוניות, כל הזמן נוסעים במוניות.
הראש שלי מפוצץ ממחשבות. אני מדמיין איך אני פוגש אותך ברחוב בהפתעה ואני אומר לך שאני אוהב אותך, את אומרת לי שיש לך חבר , אני אומר לך : "אבל אני אוהב אותך מיכאלה" אני באמת אוהב אותך.
נו די כבר די! זה אוכל אותי, זה אוכל אותי מבפנים.
אני אף פעם בחיים לא אהבתי ככה, אני באמת אוהב אותך. אבל מה אני יכול לעשות? אני כבר לא יודע מה לעשות.
אני רוצה ילדים מיכאלה, אני.. הכי רוצה זה ילדה.
אנחנו צריכים לדבר על זה, אנחנו בכלל צריכים לדבר על הכל.
עכשיו אני לא יכול לבוא אלייך, אז אני אלך ואני אשב על הספסל ליד המקלט, ואני אחכה לך עד שתבואי.
אני אשב שם ואני לא אזוז עד שתבואי.