
אותו דבר עם קהל,
אותו דבר עם אילתור,
ואם אתם שואלים אותי - אותו דבר עם כל מה שמפחיד אותנו.
בסטודיו יש כמה ביטויים שאני אומרת, שכבר הפכו לבדיחה בקרב תלמידיי:
"שני מתנדבים על הבמה, אחר כך אסביר את התרגיל"
או "הרעיונות באים על הבמה ולא הכסא",
או "אל תחכו לרעיון מוכן על החתום שייקספיר כדי לעלות לתרגל".
לאלתר זה לזכור שכמו שנכנסים לאוטו בלילה,
לפני נסיעה ארוכה,
גם אם למקום לא ידוע,
מדליקים את האורות ומתחילים בנסיעה.
ברור לך מראש שהאורות
לא מאירים את הדרך עד ליעד הרחוק.
הם מדליקים רק מעט מהדרך הלא נודעת, ומה שעוזר לך להתקדם זו רק הידיעה הזו,
שבכל קטע מחדש
הדרך תהיה מוארת קצת...ואז שוב עוד קצת...ושוב עוד קצת...
עד שבלי לשים לב... הגעת ליעד. ומפה לשם, בלי לשים לב...
יצא לי גם פוסט סופ"ש חדש ;)
עכשיו תורכם: חשבו על משהו שאתם נמנעים ממנו כבר מלא זמן.
משהו שאתם ממש רוצים ושמשום מה אתם דוחים כל הזמן.
ואז...קחו את המפתח ורק תיכנסו ל "רכב" הזה.לא יותר ולא פחות.
טוב נו, אם אתם ממש מתעקשים,תכניסו את המפתח לסוויץ', אבל זהו!...
טוב נו, בסדר. אז תתניעו את הרכב,רק כדי לשמוע את המנוע דולק.
בא לכם גם לשים קצת גז? שימו, מקסימום הרכב יתחיל בנסיעה, ו...תראו כבר לאן תגיעו ;)
בתמונה- קטע מאילתור ב"רכב", שצולם בסטודיו לפני שלוש שנים,
רגע לפני שהעולם כולו נתקל בפקק גדול ורציני
ושמו קורונה.
ונחשו מה, אפילו את הפקק הזה עברנו ... ;)

