
הסצנה לא מתחילה כשהתחלת לדבר. התחלת לדבר כי הסצנה התחילה.
זה משפט שאני מאד אוהבת להשתמש בו בשעורים שלי.
שנפרק וננסה להבין?
אם תבינו שמילים, הטקסט,
הוא רק הולכה של מחשבה או של רעיון,
כלומר הוא התוצאה של משהו ארוך ומורכב הרבה יותר,
שחלק ממנו עובר בהכרח בהקשבה (הקשבה, הקשבה, הקשבה, הנה אמרתי את זה שוב) - הקשבה לפרטנרים, הקשבה לעצמנו, הקשבה לקהל, (הקשבה היא גם הבנה, קליטה ועיבוד של הסיטואציה)
אז אז נכנסים לטקסט שלנו השוליים, הספייס, החלל הריק (שלעתים קרובות מפחיד ממש), הזרימה, השקט, ההזמנה, המיסתורין, האינטליגנציה, הרוחניות ועוד מיני ויטמינים ומינרלים בכישורי ההופעה מול קהל.
כי לגשת לטקסט בלי אותם שוליים,
בלי השתיקות ברגעים הנכונים, בלי התבוננות, בלי קשר עם הקהל והקשבה - רק נעמיס, נעייף, נשעמם ונרחיק אותו מאיתנו,
ואת עצמנו מכל נינוחות, ביטחון ואותנטיות.
תסתכלו על שתי התמונות האלה שוב ותשאלו את עצמכם -
באיזה חדר הייתם מעדיפים לגור?
השאלה כמובן...רטורית..

