
אחד המאבקים המקצועיים הגדולים של שחקנים הוא היכולת לסמוך.
ולא, אני לא מדברת על היכולת לסמוך על אנשים מהמקצוע
ולא על אנשים באופן כללי.
אני מדברת דווקא על היכולת לסמוך על הקהל שלו (ובמקרה של משחק מול מצלמה - לסמוך עליה).
ככל שהיכולת לסמוך על הקהל שרואים אותו גדולה יותר, כך גם היכולת שלו להתמסר לסיטואציה ולחיות אותה.
וכבמעין מעגל קסם, כך גם הקהל שלו נסחף אחרי אותה אשליה,
ולמרות שהוא יודע שמדובר בהעמדת פנים, הוא יכול לשכוח את זה לתקופה ולתת לכל מערכת הדמיון ומערכת החושים לטבול באותה אשליה ו"להשתכר" ממנה.
כשהיכולת הזו לסמוך נעדרת, אז יתחיל השחקן "לייצר" את האשליה המיוחלת הזו בכח: הוא יתחיל "להסביר" לקהל את מה שהוא עושה ומה שהוא מתכוון לשדר ואז הוא יתחיל להתערב לנוכחות הפשוטה והטבעית שלו, להתבלבל (בעצמו) ולבלבל (את הקהל).
רק שאם לא נדע מהו השדר הדומיננטי והמרכזי ביותר שלנו
איך לעזאזל נוכל לדעת מה אנחנו בכלל רוצים לשדר והרבה יותר מזה - איך לשדר? ואיך נדע לשחרר את כל הביקורת העצמית הזאת ומודעות היתר שרק תוקעת מקלות בגלגלים של עצמנו?
נכון, זה הרבה יותר מורכב מפוסט אחד או שניים וכדי לעבוד על זה דרוש תהליך. תהליך אמיתי, מכיל וסלחני כלפי עצמנו.
ובתור התחלה אפשר גם להזכיר לעצמנו שזה מאבק אינסופי של כולם, גם של הטובים ביותר...
בסירטון- הטובים ביותר...

