
תראו איזה כובד יש לצעדים שלו, כמה הוא "שקוע" באדמה, גם כשהוא הולך.
זה מאפשר לו לפתוח את הגוף ובאופן ישיר גם את הקול. הקירקוע שלו פנימי, והוא בטח לא בהכרח סטטי.
הוא לא "מסתובב" מתוך עצבנות, אלא משתמש בהליכה ככלי "דרמטי".
הוא זז, אבל שומר על מרכז.
וזה מייצר את ה־grounding המיוחל תוך כדי תנועה. ההליכה שלו מסמנת מעברים רעיוניים ולא חוסר שקט.
הוא מתחיל בעמידה יציבה, הרגליים שלו ברוחב קל מהכתפיים.
וכמובן הפאוזות הקדושות: כשהוא רוצה להדגיש דברים חשובים הוא עוצר, בונה את המתח ואז משחרר את המסרים שחשוב לו להדגיש.
לפני כל חשיפה למסר חדש הוא מחזיק רגע של שקט, מבט, נשימה
.
.
... ואז ממשיך.
עכשיו נראה דוגמה שממחישה את הקירקוע על דרך השלילה.
תראו כאן את ההרצאה של אל גור:
בהרצאה שלו רואים שהקירקוע שלו פחות משמעותי מזה של ג'ובס.
הוא פחות יציב ופחות מקורקע, וכל הפלג העליון שלו משדר פחות ביטחון, או לפחות מתח פנימי.
חוסר הקירקוע משפיע על היציבה שלו שנראית קצת "שייקי", בעיקר בפלג הגוף העליון שלו שנוטה קצת קדימה.
לסיכום - קירקוע הוא לא רק יציבה פיזית, אלא מצב פנימי של יציבות, כוח, נוכחות וביטחון.
כשהמרצה מקורקע, גם כשהוא בתנועה, הגוף פתוח, הקול חופשי, והמסר עובר בצורה ברורה ועוצמתית.
הקהל מרגיש שהוא יכול לסמוך עליו, ולספוג את המילים שלו.
ולמרות כל זה, וזה המסר הכי חשוב מבחינתי:
בשני המקרים שראינו הם מאמינים ומחוברים למסר שלהם באופן טוטאלי.
האותנטיות שלהם, התשוקה והכוונה שהם מביאים - אלו הכוחות שמחזיקים את ההרצאה שלהם, גם אם שפת הגוף לפעמים פחות מדויקת או מקורקעת.
ובמילים אחרות - קירקוע הוא אמנם כלי עוצמתי להעצמת המסר, אבל האמונה במסר, בבשורה, בסיפור, והרצון העז להעביר אותם לקהל, הוא הוא הדלק שמפעיל את המנוע העוצמתי הזה שנקרא הופעה מול קהל, או, כמו שאני מעדיפה להגיד,
הדיאלוג עם הקהל... ;)
ואיך זה נראה בטבע?

