מאיה מגיעה לבית החולים עם אחותה בר כדי להחליף את אמא שלה, דפנה, ולשהות לצד אחיה הקטן, עידו, שנפל ואיבד את ההכרה.
בינה לבין דפנה שוררת מתיחות ממושכת. השתיים מתקשות לתקשר, וכל ניסיון לשיחה נגמר בעימות.
בסצנה הזו, המתיחות מגיעה לנקודת רתיחה.
דפנה, אישה בשנות ה־40 לחייה, ישנה על כורסה בחדר האשפוז. לצידה שוכב עידו, בן 11, מחובר לאינפוזיה ומונשם.
מאיה, בת 17, פותחת את הדלת ונכנסת. דפנה מתעוררת כששומעת את הרעש.
דפנה: איפה בר?
מאיה: בחוץ.
דפנה: ישנה קצת?
מאיה: קצת.
דפנה: יאיר התקשר?
(מאיה מנידה בראשה לשלילה)
דפנה: מאיה, אני רוצה ללכת הביתה לישון שעתיים. שתחליפי אותי.
(דפנה מתארגנת ליציאה. שמה סוודר, מארגנת את התיק)
מאיה: דפנה, נו, תגידי את זה כבר.
דפנה: אין לי מה להגיד לך.
מאיה: אין לך מה להגיד לי?
טוב. תלכי לישון, נדבר כבר בטלפון.
(דפנה מתחילה לקום מהספה)
דפנה: מאיה, אני מצטערת, אין לי ממש כוחות לריב איתך עכשיו.
מאיה: פעם אחת אמרתי שאני אקח אותה ולא לקחתי אותה –
אז את לא שואלת את עצמך מה קרה?
דפנה: מה קרה? זה מה שקרה. את לא מבינה?
מאיה: חבל שלא מתת במקומו.
דפנה: מה את אמרת?
אני לא שומעת. מה את אמרת לי?
מאיה: חבל שלא מתת במקום אבא.
(דפנה סוטרת לה. מאיה סוטרת לדפנה בחזרה. מאיה מתחילה לבכות)
מאיה: דפנה, אני מצטערת,
אני לא התכוונתי. דפנה…
(דפנה מתיישבת)
דפנה: אני רוצה שתקחי את הדברים שלך ותלכי מפה.
מאיה: מאז שאבא מת…
דפנה: מאיה, תשתקי.
מאיה: כל מה שמעניין אותך זה לישון בשקט,
אז איך את רוצה שמשהו יהיה בסדר?
(מאיה יוצאת מהחדר. דפנה נשארת לשבת)